כמאל ריאחי רודף העכוזים (על חייה ויגוניה של ח’דיג’ה)

المشرط

כמאל ריאחי

רודף העכוזים

(על חייה ויגוניה של ח’דיג’ה)

« במחציתו הראשונה כוכבים
ובמחציתו השנייה זונות ועצים ערומים
הרחוב ההוא שהתקפל בתוך עצמו כחבל בוץ »
(מוחמד אלמאע’וט)

« כל דבר בעולם רווי פשיעה: העיתון, הקיר ופני האדם »
(שארל בודלר)

« אל תשכח… ללכת בעקבות הייעוד שלך »
(פאולו קואלו)

אלחקיקה
גיליון 2006

הואיל והפרשה הפכה לפרשה ציבורית, והואיל והחוגים המוסמכים נכשלו בתהליך החיפוש אחר הפושע והנעדרים, החלטנו לחשוף את המידע שנמצא ברשותנו, שאולי יסיר את הלוט מעל חלק מהדברים המעורפלים, ויספק תשובות לחלק משאלות הקוראים, הגם שהאיש המעוניין בפרשה, הוטלה עליו האחריות לעקוב אחר התפתחויות הפרשה ולראיין מומחים לפענוח פשעים. אולם עקב עזיבתו הפתאומית, הוטלה עלינו האחריות לחקור פרשה זו בדרכנו שלנו.

עבר מפֶּה לפה שהוא סייר ברחובות העיר לאחר שעזב את המשרד שלנו אז, כשקרה מה שקרה. אנשים לא ראו אותו מאז, וחשבו שקרוב לוודאי שהוא נמנה עם הנעדרים באותו לילה, ואין ספק שנלכד בתוך נחל אחד. כשלא איתרו את חברו השחום המוזר, עלום השם, החליטו מכרים שאהבוהו לפרוץ אל תוך הדירה שהייתה ממוקמת במרכז עיר הבירה, הדירה שנהג לפקוד לעתים תכופות במהלך החודשים האחרונים. כששברו את דלת העץ ופרצו לחדר שנתאבק, לא מצאו כלום זולת חבילה של עטי גלובוס, פתיתי לחם שהִתעבּשו ושתי מחברות עם שני כתבי-יד שונים שלא הצליחו לזהות מי מביניהם הוא כתב-ידו שלו. לכן, החלטנו לפרסם את תוכנן של שתי המחברות, ולהזכיר את הנוסח המוכר: « החומרים הנכללים כאן מביעים את דעתם האישית של כותביהם, ואינם משקפים בהכרח את דעת עיתון זה ».

1
על אודות החרובית המבורכת שהשתכנה בה הדוכיפת

נהגתי להתבונן בה בלילות המוארים באור הירח של הקיץ, העולה מאחורי חצר הבית. היא הייתה חרובית שחורה, עצומה ואדירה, כמו אלים. אבי, כהרגלו, היה אומר שהיא חוסה על בית זה מפני חורבן… באותו היום, הוא הוסיף להיות מר נפש, וקמט חדש עלה במצחו המקומט בעודו חוזר על תפילתו, « רחם נא עלינו וכפר לנו, אלוהינו, וחמול נא עלי ועל בנַי המסכנים בחמלתך, ואל נא תעניש אותנו על רוע מעללי הפתיים… אל מלא רחמים, יהמו נא רחמיך עלינו! »
– אל תירא! אמנו סלחנית ורחמנית (אמרה אמי).
– אבל מה שאירע נורא ואיום.
– אולי הוא יפקיר אותה ויעזוב.
– סבורני שלא. הוא קינן בתוכה, והפיץ את סרחונו.
– סרחונו זה הוא שמדאיג אותי.
– מה דעתך אם נשרוף אותו?
– פירוש הדבר שנשרוף אותה יחד איתו! היא לא תסלח למעשה ידינו.
– סבורני שלא יעזוב, עיקש כמו פרד הוא.
– ראשו עטור בכתר כמו כתר המלכים.
– …
– הבט בו, למרות זאת הוא רב-חן. סרחונו זה, אי-אפשר לעמוד בפניו!!!
– …

***
אמי, כהרגלה, מרחה את החרובית העצומה בחִינָה, בעודה ממלמלת דברים חסרי פשר… כאילו שהיו טליסמאות… זה שנים היא קוראת לה « אמנו הגדולה. »לעגתי לה ולמחשבותיה, והיא נזפה בי ואיימיה עלי בדבריה, « אני עוד אמרח את עיניך בפלפל אדום חריף אם תחזור על פטפוטיך אלה, יא בן… »
פעמים רבות התייחדתי עם נפשי ותהיתי ביני לבין עצמי: האומנם מוצא משפחתי מעץ ענק זה? איכה הביאה אותנו לעולם? האם נשאה אותנו בבטנה במשך תשעה חודשים כפי שנשאה אמי ברחמה את אחי הקטן?!
היא הופיעה לי בחלום…
אבי לא נלאה מלספר את חלומותיו וחזיונותיו.
« היא הייתה נערה רבת-חן, עוטה בגדי משי, ראשה עטוף במטפחת ירוקה, העניקה לי מנורה מבהיקה, ואמרה: ‘ינעם לך, סוף סוף יש ישועה…' »
ימים נהגתי לשבת בחברתה של החרובית, ולקרוא לה סבתא. עד שיום אחד התאוותה נפשי לאכול פרי שלה שנמצא לו במרומי העץ. השלכתי לעברו אבנים כדי שייפול על הארץ, אבל האבנים שהשלכתי לא מצאו את דרכן אל הפרי. אז פתחתי את רוכסן המכנסיים והשתנתי על גזעה של החרובית… בעודי סוגר את הרוכסן, הוא נתקע בעטרה, וגרם לי כאבים איומים. לאחר שביליתי שעות ביידוי אבנים, שבתי הביתה בידיים ריקות ועיניים דומעות.

***

בלילה חורפי אחד, ישבנו כולנו בבית, וצותתנו לקול הגשם, כשהרוח שרקה וייללה כאילו הגיעה ממעמקי השאול. בעודי משתעשע וצופה בנחש שקינן בעליית הגג של הבית, והתקפל בין הענפים, והוסיף לצפות בנו, אימה נפלה עלי, אבאאאאאאא… הנחש!
– הנח לו. ברכת הבית הוא. מגונן עלינו מפני אסונות…
– אבל מראהו השתנה!
– אמרתי לך לשתוק, אל תפחיד אותו! הנחש אינו מזיק לאנשים למעֵט זה שמזיק לו. הנחש שלנו מבוית, וחולק איתנו את ביתנו עוד לפני שנולדת.
באותו יום, תהיתי לעצמי, למה לנו להסכים לחיות כך?! איזו זכות יש לו לזר חצוף זה לחלוק איתנו את ביתנו?!

הוא נהג להסתובב בין עמודי התמיכה של עליית הגג כאילו היה בעל הבית, ואילו אנחנו האורחים המאוסים… ובלשונו הארסית היה מלטף את כף התמרים היבשה, ומחקה את שריקת הרוח מרעידת הלבבות.
באותו לילה, בעקבות מכת הברק, נשמע הנחש בנופלו ארצה. וַיקום אבי ממקומו, ביגון רב, וַיפתח את הדלת בדומייה מוחלטת וַיפקד עלינו לצאת החוצה, וַיישאר הנחש בתוך הבית, ואילו אנחנו בילינו את הלילה שלנו באורווה, חולמים על חום הבית שהיה לנו פעם…
למחרת בבוקר, שאל אותנו אבא: מה עושים?
– שום דבר אינו משתנה.
– מה כוונתך? שאלה אמי בתמיהה.
– ותרו לנחש על הבית… אין ספק כי ואלי צדיק הוא.
– איזה מין ואלי זה שמשתלט על ביתם של אביונים כמונו?
– עדיין יש לנו את האורווה… דַיֵך, אישה.
– ומה עם חפצינו ומזוננו?
– מהיום, אין אלו חפצינו ואין זה מזוננו. כל אשר נמצא בבית עובר אליו.
– אבל זה עוול!
– אל תחזרי על דברייך אלו עוד פעם… זהו רצונה של אמנו הגדולה. היא כבר ביקרה אותי בחלום…
– ארורה היא החרובית הזקנה הזאת שהחריבה את עולמנו, וארורים הם חלומותיך החשוכים.
– דַיֵך אישה, קללתה עוד תרדוף אותנו. היא אמנו הגדולה.
– איזו מין אמא זאת שמסלקת אותנו ממקום משכבנו כדי שנחש מטונף יעבור אליו… אני לא אעזוב את ביתי.
היא נטלה את מגרפה, ורצה לעבר הבית הכבוש… רציתי לספר לה על הענן שגרם לי סבל רב… אבל היא רצה וזָעקה זְעָקה גדולה בעוד אבי רץ אחריה בניסיון לעצור בעדה… אך הוא הגיע כשכבר התנפלה על הנחש השחור במגרפה…
צפיתי בהם מרחוק בזמן שהיו מתווכחים בצעקות בתוך הבית נוכח גופת הנחש… צפיתי בהם… אני נשבע לכם שהייתי שם צופה במתרחש כאשר התמוטטה החרובית על הבית. בית-החומר התמוטט על כל אשר היה בתוכו, וסופת אבק התחוללה ונעלמה במהרה כשהחרובית מוטלת על ערמות האבנים וענפי התקרה שקרסה.
כשאנשי הכפר הגיעו למקום… חיפשו את שתי הגופות אך כלום לא מצאו זולת דוכיפת אחת וגוזליה שהתפזרו לכל עֵבר ונחתו על עצי הזית, כשאחד המחלצים המוכשים נמצא ללא רוח חיים.
וייזָרע החורבן במקום. ותיערכנה הלוויות רבות של מוכּשים.

2
על אודות « טורף המוחות »

איש העופרת התנועע במקומו, השליך מידיו את הספר הכבד, חילץ את רגליו מבסיס הבטון, ישב לידי, פשט את הגלימה שלו והשליך אותה עלי. הוא נעץ מבטו במגדל השעון הניצב בסוף הרחוב, כאילו שמחוגיו עקצו את לבבותיהם של הנשכחים.. נדמה שהרחוב הראשי ננטש מוקדם מדי הערב. הדרך ממקום מושבנו לכיוון מגדל השעון שדמה ליום הדין, הייתה קרה. הידען החליק את זקנו ואמר, « הערב אני אספר לך את הסיפור שלי. זהו סיפור יותר מוזר ממה שקראת על אודותיי במסעותיי מזרחה ומערבה, ויותר מענג ממה שקראת ב « מוקַדִמַה » ובהיסטוריה אשר חיברתי, ויותר בדיוני ממה שסיפר סַעְד הדמשקאי במיניאטורות שלו, ומה שחיבר סאלם המרוקאי ברומן שלו העמוס בקורות חיי המסולפים. »
אבן ח’לדון שתק לרגע. נטל סיגריה מתוך קופסת הסיגריות שלי, הצית אותה, ינק ממנה שאיפה אחת, ונשף את העשן לעבר הדרך הריקה. הוא עקב אחר עננת העשן שהתנדפה בחשכת הלילה, והוסיף לדבר, « כעננה זו, תעיתי יום אחד בעבי הצפון, לאחר ש »נשבעתי בריבון הבית שבני שבט קורייש עלו לרגל אליו » לא לשהות יום נוסף ברחוב זה. קרעתי את המחברת ורצתי לעבר « תחנת ברצלונה ». התגנבתי ונכנסתי אל מרכבה אחת בעודי מתחבא בתוך הגלימה שלי. נכנסתי לבית-השימוש ונעלתי את עצמי שם לבל יחשפו אותי… עבר זמן רב לפני יציאת הרכבת אל היעד הנסתר. לא ידעתי לאן היא נוסעת, רציתי רק לעזוב את הרחוב, זאת הייתה דאגתי היחידה.
ביליתי הרבה שעות בעודי מאזין למלמול הנוסעים ולצחקוקיהם ולמריבותיהם. לפרקים אחד מהם היה דופק בכוח בדלת בית-השימוש. ולאחר שנואש מניסיונו לפתוח את הדלת היה מסתלק לו. הרכבת עברה במנהרה כשהפקח פתח את הדלת. אז הוא צעק מרוב בהלה והתעלף. הנוסעים חשו לעברנו, ובאותו רגע דחפתי את עצמי אל מחוץ לרכבת שהמהירות שלה כבר פחתה בהגיעה לאחד הפיתולים, ולא זכרתי כלום מלבד זה שהראש שלי התנגש בצדה של המנהרה החשוכה.
התעוררתי בבוקר, והנה מצאתי את עצמי בקרב אומה דוברת לשון ערבית מוזרה, אנשים בעלי ראשים ענקיים ומבנה גוף ענק, שעיר כצמר גמלים. כל איש ואיש מהם ענד באוזנו השמאלית עגיל מעץ. היו עטופים בגלימות אפורות מקוּוקוות, הולכים עם עכוזים שמתנועעים בצורה מוזרה [לאחר-מכן, נודע לי שהם חולים בעגבת], אוכלים עשבים, ואינם נוגעים בבשר כבשים מלבד יום אחד בשנה, אשר קוראים לו « חג אלע’ראפה ». הם טורפים בשר בקר ועופות. דגים וכל מיני פירות ים אין הם מכירים. המילה « בַּחְר » אצלם הנה מילת גנאי, וכבר שמעתי אחד מהם מקלל את יריבו באומרו « יא בחר ». וכששאלתי על משמעותה, אמרו לי שזוהי קללה שמשמעה « הומו ». אז שאלתי בתמיהה על הקשר בין השניים, והם אמרו: הים הוא אל ההומואים, ואבי האנדרוגינוסים, כי כל הזרים חודרים אליו, ואינו מביע התנגדות, בדומה להומו, שפשוטי העם ונכבדיו, בוגרים ומתבגרים, חודרים אל גופו.
אומנם לא השתכנעתי מההסברים הללו, אך חתמתי שפתיים כאילו הסתפקתי בהסבריהם, כי מנהגיהם ואמונותיהם מקודשים הם, ואינם מרשים לאדם זר לדון בהם. יום אחד רציתי לברר מה מסתתר מאחורי השם של אומה זו ששוכנת בארץ זו. לחשתי לאחד מהם:
– למה קוראים לכם « מנאפיח' »?
האיש נעץ בי מבט נוקב, פניו השחירו, והוא ענה בחמת-זעם:
– אם תחזור על שאלה זו, גורלך יהיה כגורלו של הזר ההוא – והצביע בידו לעבר מקום קרוב שבו צמחו עצים ענקיים בעלי גזעים חלקים, דלי עלים, שדמו לרוחות רפאים באותו ערב.
הסקרנות משכה אותי למקום ההוא, וכשהגעתי חשתי בריח צחנה, דומה לריח של פגר, העולה ממנו. עטיתי את אפי בשולי הגלימה שלי והתקדמתי בלכתי. והנה שרידים של גופת אדם תלויה באוויר כשהיא רתומה בחבלים אל שני עצים, קרביה שפוכים על האדמה, ועופות מוזרים מנקרים בהם, לא הצלחתי לזהות אף אחד מלבד העורבים, אלו היו בצבע לבן, ואלו היו בצבע אפור, ולאלו היו מקורים כמסורים. הם השמיעו קולות מחרידים בשעה שלעסו את קרביו של האיש המסכן.
באותם רגעים, נחת עוף אחד ענק הדומה לנשר אך אינו נשר, ראשו ענק כראש פרד או כראש חמור, עם שפתיים נפוחות. השתאיתי למראה עוף זה שאין דומה לו. יצור מוזר זה החל לתחוב את לשונו אל תוך ראשו של האיש התלוי כדי לטרוף את מוחו, וזאת לאחר שהעמיד את רגליו על כתפי הגוויה.
נמלטתי מרוב פחד.
כשהגעתי למדריך שהמתין לי מרחוק, הפחד אחז בי ועצמותי ריחפו וברכי היו כל-כך חלשות שלא יכולתי לעמוד. הוא אמר:
– אל תחרד, כי זהו גורלו של מי שחושף את סודותינו.
אמרתי, « לא זה מה שהחריד אותי. »
– מה, אם כן?
– העוף.
– איזה עוף?
– העוף דמוי הפרד.
– איזה מין יצור זה?
– הבה נזוז לבל נהפוך לטרף שלו הערב.
– לא ענית על שאלתי. מה זה היה? האם העוף הוא אחד מסודותיכם?
– אני עוד אספר לך על אודותיו כשנתקרב לכפר. זוז מהר.

****

כשהתרחקנו מהגוויה התלויה, האט האיש את צעדיו, פנה אלי כשהוא שטוף-זיעה ואמר:
– זהו טורף המוחות, אינו אוכל דבר מלבדם. הוא חיסל אלפים מילדינו. כל יום אנו מאתרים עשרות גופות עוללים, ערופות ראש. הוא אוהב לטרוף מוחות של ילדים, ייתכן מפני שהם טריים וטהורים. את סיפורו המפליא של טורף המוחות אולי מישהו אחר זולתי יספר לך.
בסעודת הצהריים הגישו לי צמחים ושורשי עצים ומינים שונים של בצל מצחין, מהם לא מבושלים, ומהם שלוקים בתוך מרק צהוב. טעמם לא ערב לחִכי, כאילו נשלקו במים ללא מלח. פניתי לאחד מהם ושאלתי אותו:
– אפשר קצת מלח?
האיש הביע את תדהמתו בתמיהה בהרמת גבה, אז ביקשתי מחדש:
– אני רוצה מלח!
– מה זה מלח? שאל האיש.
השתאיתי. אני נמצא בקרב אומה שאינה יודעת מלח מהו. הסתכלתי בבצל המצחין, נגסתי בו, והוא ערב לחִכי. נגסתי בו עד שובע והשקטתי את רעבי. לאחר הסעודה, הם הביאו קנקנים שחשבתי בתחילה שהם מיועדים לתה. הם שפכו נוזל לבן סמיך הדומה לחלב אל תוך כוסות עץ. שתיתי מהכוס עד שכרה.
אחד מהם סיפר לי שזה זמן רב נהגו לצוד גונונים אשר רבים מהם חיים בארץ זו. הגונונים הגיעו מארץ רחוקה על כנפי רוח חזקה, ועד היום הזה מתַארכים האנשים אירועים באומרם: זה אירע בשנת רוח הגונון, וזה היה בשנת הגונון.

השמעתם על הגונון?
אומרים שבעיר צנעא ישנה אומה של ערבים שעברו מוטציה, כל איש מהם הפך לחצי אדם שלו חצי ראש, חצי גוף, יד אחת, ורגל אחת. קוראים להם « וובאר », הם צאצאיו של בנו של רם בן סאם, אחיהם של עאד ות’אמוד, ונבובי-מוח. הם חיים ביערות ובארצות מיוערות על חוף האוקיינוס ההודי. הערבים קוראים להם « גונונים ». הם נוהגים לצוד ולאכול אותם. הם מדברים בלשון ערבית, מזדווגים, נושאים שמות ערביים, וחורזים שירה.
בספרים קלאסיים אחרים קראתי ש »בין פלאי הפלאים נמנה יצור שנקרא גונון. יצור זה דומה לחצי אדם בעל יד אחת ורגל אחת. מקפץ ורץ מהר. הוא השתכן בארץ תימן, וייתכן שגם בארצות נכר. הערבים נהגו לצוד ולאכול אותו. מספרים הם בסיפוריהם שפעם נדדו בארץ שופעת גונונים. יום אחד הם צדו גונון, שחטו אותו ובישלוהו. הגונון היה מלא בשר. ביושבם יחד לסעודה אמר אחד מהם: גונון זה בעל בשר. ויאמר גונון שהתחבא לו בתוך עץ לא הרחק ממקום מושבם: הוא נהג לאכול מהברושה, לכן הוא שמן. אז הם הבחינו בגונון, תפסו אותו ושחטוהו. ויאמר גונון אחר שהתחבא בתוך עץ אחר, « לו היה זה גונון חכם הוא היה שותק ולא מדבר, אז גם אותו תפסו ושחטו. »
« ויקרא להם גונון שלישי שהתחבא בסדקי האדמה ויאמר: היטבתי להתנהג, כי לא דיברתי, אז הם גם תפסו אותו, שחטוהו ואכלוהו. נאמר גם שהגונון ניזון מפירות וצמחים, וסובל מצימאון ».
ובארץ זו צומחים עצי האלה. ייתכן שזהו סוג העצים שבתוכם מסתתר הגונון. האלה היא עץ עצום בעל עלים קטנים ומרובים, נושא פרי קטן הדומה לאשכולות ענבים, לפרי זה קראו « קד’ום אלג’ן. »

וסיפרו לי על רועה אחד שהמיר בעסקת-חליפין חופן מהפרי המעורבב בכבש בעל-בשר אצל אחד הסוחרים. בדרכו חזרה למשפחתו, נגס הרועה נגיסה מהפרי עתיר הניחוח, והתעוררה בו תאוות מין. הוא ירד מעל פִּרדתו וחדר לתוכה, והמשיך במעשהו עד שמצאו האנשים את גוויתו בבוקר, בעודו מחזיק בפרדתו מאחור. אולם הדבר המוזר מכל בסיפור ששמעתי הוא שהפרדה הרתה ממנו לתשעה חודשים, וכשאחזו בה חבלי-הלידה, התקהלו כל תושבי המקום והמקומות הסמוכים. לאחר שעות של כאבים ונעירות מוזרות, המליטה הפרדה עולל מוזר – עם פני פרד ורגלי אדם, וצמחו לו ארבע כנפיים, והוא עף לעיני האנשים, ריחף בשמיים וזעק זעקת תינוק.
בשומעי סיפור זה, נזכרתי בפרדתי שגזל ממני תימורלנג בשאם. אינני זוכר עוד את שמו של הספר שקראתי בו לפני שנים וגם שם המחבר נשכח ממני, אודות « נמרוד, הרודן של תקופתו, שעשק ונהג בעריצות, עד כי הוא קרא תיגר על הישות האלוהית, וכשחפץ לשרוף את אברהם אבינו, קרא לבהמות וביקש מהן להביא לו עצי הסקה. כל הבהמות סירבו להיענות לבקשתו פן יענישן האל, זולת הפרדה שנענתה לבקשת נמרוד וסיפקה לו עצי הסקה. ובערה חמתו של אברהם אבינו ממעשה הפִּרדה וקילל אותה שלא תדע עוד את הנאות התשוקה הנשית, ותהפוך לעקרה שבחיות, ולא תזכה בכינוי או בייחוס, ותסחב עצים עד תום חייה. »

איש אחד מאנשי הכפר סיפר לי שראה את הפרדה המופלאה מניקה באפלה דבר-מה מוזר. וכשהתקרב אליה, הגביה הדבר הענק עוף. הגברים תפסו את גרזניהם וחרבותיהם ונהרו לעבר הפרדה שנשארה במקומה מאז שאחזו בה הצירים ברחבת הכפר. הרחבה שימשה לקיום טקסים דתיים – כך אמרו – הם גילו שהצמר שלה החל לנשור, ובמקומו צמחו נוצות מחוספסות. חששם גבר מכך שהפרדה הפכה לחיית פרא שתמיט עליהם כליון. הם הקיפו אותה בעצי הסקה יבשים, וענפי אלות ותבן, והציתו אש. והלהבה כילתה את הפרדה על צווחותיה.
לא עבר זמן רב ממקרה זה, ואנשי הכפר גילו את הקורבן הראשון של « טורף המוחות. »

A propos kamelriahi

KAMEL RIAHI Kamel riahi: tunisian novelist and journalist , born in 1974. He works as a cultural correspondent for prominent universal broadcasting including; newspapers, televisions and news agencies. He worked as the head of translation department at Arab Higher Institute for Translation in Algeria .In 2010, he returned to Tunisia where he joined the ministry of culture and took charge of the cultural panel in important spaces in the Tunisian’s capital. In 2007, got the “Golden Alcomar” prize to the best novel named “the scalpel” in Tunisia.In 2009 he was the only winner in “the Beirut 39” literary contest organized by high festival foundation to choose only 39 best arab novelists .One of the best five writers under the age of forty selected to participate in “the Bouker’s competition for two rounds. He issued a set of literary and monetary books such as; “Gulls memory” , “Stole my face” , “the scalpel” , “the gorilla” , “the movement of narrative fiction and it’s climate” and “thus spoke Philippe lejeune” and “the novel writing of wasiney al aaradj”.Some of his works have been translated into French,English,Italian,Hebrew and Portuguese languages.
Cet article a été publié dans Uncategorized. Ajoutez ce permalien à vos favoris.

Laisser un commentaire

Entrez vos coordonnées ci-dessous ou cliquez sur une icône pour vous connecter:

Logo WordPress.com

Vous commentez à l'aide de votre compte WordPress.com. Déconnexion / Changer )

Image Twitter

Vous commentez à l'aide de votre compte Twitter. Déconnexion / Changer )

Photo Facebook

Vous commentez à l'aide de votre compte Facebook. Déconnexion / Changer )

Photo Google+

Vous commentez à l'aide de votre compte Google+. Déconnexion / Changer )

Connexion à %s